Printer Friendly
נעולים בחוץ בלי מפתח
בשהותי האחרונה בארצות הברית התגוררתי בדירה שהיה לי המפתח אליה. אך בגלל נסיבות שאינן בשליטתי (שכחנות), כשהגעתי לדירה אחרי יום ארוך ורב אירועים, גיליתי, למגינת לבי, שהמפתח איננו בכיסי.
לבושתי, ננעלתי בחוץ, הרחק ממעוני וממיטתי. כמה מביך לאדם במצבי ובמעמדי! נאלצתי למצוא מישהו, קרוב משפחה המום אך נכון לסייע, שהחזיק במפתח נוסף לאותה דירה, לשכור תמורת 65 דולר שירות שליחים שיביא לי את המפתח ולהמתין בקוצר רוח יותר משעה עד שהוא הגיע לידיי.
אבל מאחר שאני בטוח שהכול לטובה, ושלכל דבר יש תכלית נעלה, התחלתי לחשוב על התופעה הזאת שאדם ננעל מחוץ למקום מגוריו והבנתי שזה לא אירוע כה נדיר כפי שחשבתי בתחילה.
יש מיליוני אנשים שננעלו מחוץ למורשתם ולביתם האמיתי בגלל בורות, נסיבות שונות ושכחנות. לצערנו הרב, רבים מאותם מיליונים הם יהודים, שהדלת ליהדות ולערכים היהודיים לגמרי נעולה בפניהם. הם אפילו אינם יודעים איפה אפשר למצוא את המפתח. הם לא מבינים שיש מפתחות נוספים שאפשר להשיג משכנים ומקרובי משפחה. לעתים קרובות הם גם לא מוכנים לשלם בעד שירות השליחים שיוכל להביא להם את המפתח, וזאת טרגדיה אמיתית.
כשעמדתי בתור לבדיקה הביטחונית בשדה התעופה קנדי בדרכי לעלות למטוס שיביא אותי לחתונה של נכדי בדטרויט, עמדו לפני צעיר ישראלי וחברתו (גם היא ישראלית) שניהלו שיחה ערה בעברית. לבחור הצעיר היה באוזן מספר העגילים הנדרש כדי להיחשב חבר בתנועת נוער מתקדמת שפועלת במקומות מסוימים בארצנו האהובה.
אני הייתי לבוש בלבוש רבני גלותי מלא, מקטורן שחור, מגבעת שחורה וכו', ומטבע הדברים הם לא התייחסו אליי. אך כשהמאבטחים בשדה התעופה בחרו לערוך עליהם חיפוש גופני מקיף, היה ניכר בהם שהם מבוהלים מאוד. דיברתי איתם בעברית השוטפת שלי כדי לנסות להרגיע אותם ולהבטיח להם שלא תהיינה שום בעיות מיוחדות. התחזית שלי, כרגיל, התבררה כנכונה, והם ליוו אותי חלק מהדרך אל שער היציאה שלי.
הם התוודו בפניי שזאת פעם ראשונה בחייהם שהם מדברים עם "יהודי חרדי". רציתי לתקן את תפיסתם (מאחר שאני רק "חרדי-לייט", במקרה הטוב). ניהלנו שיחה נעימה ואני איחלתי להם כל טוב בטיול שלהם בארצות הברית.
כשנפרדנו, הם הודו לי על עזרתי וביקשו את כתובת הדוא"ל שלי אחרי שסיפרתי להם על כמה מן הפרויקטים של "קרן דסטני" שלנו. אינני יודע אם אשמע מהם שוב, אבל אני בהחלט מרגיש שהם ננעלו מחוץ למורשתם ולביתם, וגם אם המפתח שיכניס אותם בחזרה הביתה איננו נמצא דווקא בידיי, אולי למישהו אחר בישראל יש מפתח. אנחנו רק צריכים למצוא את שירות השליחים הנכון שיעביר אותו אליהם. אני חושב שיש הרבה יהודים בישראל ובתפוצה שירצו לפתוח להם את הדלת הזאת.
ישנם מכשולים רבים בדרך לפתיחת הדלת שלנו. דורות של חילוניות כושלת ואידיאולוגיות כוזבות נעלו את הדלת נעול היטב לרבים מאחינו ואחיותינו. יהודים רבים אפילו לא מבינים שהדלת נעולה. חשוב מזה, הם לא מבינים שהבית האמיתי שלהם נמצא מאחורי אותה דלת נעולה.
הגישה של האנשים שיש בידם מפתח לא תמיד מתאפיינת בתקווה, מטבע הדברים. על אף שיש הרבה ארגונים שעוסקים בקירוב לבבות בחברה שלנו, רוח הקירוב בעולם הדתי עדיין איננה חזקה מספיק. יש תחושה שאלה שננעלו בחוץ ראויים לרחמים אבל לא באמת לעזרה. הרי הם אלה שאיבדו את המפתח או שכחו אותו, ולכן אם הם ננעלו בחוץ, זאת בעצם הבעיה שלהם.
האם הגישה הזאת מתאימה לערכי התורה ולאחריות האלקית המוטלת עלינו? זאת שאלה קיומית שראוי לדון בה לפחות.
אם תינעלו פעם מחוץ לביתכם, חלילה, אני מציע לפחות להקדיש מחשבה לשאלה חשובה זו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
לבושתי, ננעלתי בחוץ, הרחק ממעוני וממיטתי. כמה מביך לאדם במצבי ובמעמדי! נאלצתי למצוא מישהו, קרוב משפחה המום אך נכון לסייע, שהחזיק במפתח נוסף לאותה דירה, לשכור תמורת 65 דולר שירות שליחים שיביא לי את המפתח ולהמתין בקוצר רוח יותר משעה עד שהוא הגיע לידיי.
אבל מאחר שאני בטוח שהכול לטובה, ושלכל דבר יש תכלית נעלה, התחלתי לחשוב על התופעה הזאת שאדם ננעל מחוץ למקום מגוריו והבנתי שזה לא אירוע כה נדיר כפי שחשבתי בתחילה.
יש מיליוני אנשים שננעלו מחוץ למורשתם ולביתם האמיתי בגלל בורות, נסיבות שונות ושכחנות. לצערנו הרב, רבים מאותם מיליונים הם יהודים, שהדלת ליהדות ולערכים היהודיים לגמרי נעולה בפניהם. הם אפילו אינם יודעים איפה אפשר למצוא את המפתח. הם לא מבינים שיש מפתחות נוספים שאפשר להשיג משכנים ומקרובי משפחה. לעתים קרובות הם גם לא מוכנים לשלם בעד שירות השליחים שיוכל להביא להם את המפתח, וזאת טרגדיה אמיתית.
כשעמדתי בתור לבדיקה הביטחונית בשדה התעופה קנדי בדרכי לעלות למטוס שיביא אותי לחתונה של נכדי בדטרויט, עמדו לפני צעיר ישראלי וחברתו (גם היא ישראלית) שניהלו שיחה ערה בעברית. לבחור הצעיר היה באוזן מספר העגילים הנדרש כדי להיחשב חבר בתנועת נוער מתקדמת שפועלת במקומות מסוימים בארצנו האהובה.
אני הייתי לבוש בלבוש רבני גלותי מלא, מקטורן שחור, מגבעת שחורה וכו', ומטבע הדברים הם לא התייחסו אליי. אך כשהמאבטחים בשדה התעופה בחרו לערוך עליהם חיפוש גופני מקיף, היה ניכר בהם שהם מבוהלים מאוד. דיברתי איתם בעברית השוטפת שלי כדי לנסות להרגיע אותם ולהבטיח להם שלא תהיינה שום בעיות מיוחדות. התחזית שלי, כרגיל, התבררה כנכונה, והם ליוו אותי חלק מהדרך אל שער היציאה שלי.
הם התוודו בפניי שזאת פעם ראשונה בחייהם שהם מדברים עם "יהודי חרדי". רציתי לתקן את תפיסתם (מאחר שאני רק "חרדי-לייט", במקרה הטוב). ניהלנו שיחה נעימה ואני איחלתי להם כל טוב בטיול שלהם בארצות הברית.
כשנפרדנו, הם הודו לי על עזרתי וביקשו את כתובת הדוא"ל שלי אחרי שסיפרתי להם על כמה מן הפרויקטים של "קרן דסטני" שלנו. אינני יודע אם אשמע מהם שוב, אבל אני בהחלט מרגיש שהם ננעלו מחוץ למורשתם ולביתם, וגם אם המפתח שיכניס אותם בחזרה הביתה איננו נמצא דווקא בידיי, אולי למישהו אחר בישראל יש מפתח. אנחנו רק צריכים למצוא את שירות השליחים הנכון שיעביר אותו אליהם. אני חושב שיש הרבה יהודים בישראל ובתפוצה שירצו לפתוח להם את הדלת הזאת.
ישנם מכשולים רבים בדרך לפתיחת הדלת שלנו. דורות של חילוניות כושלת ואידיאולוגיות כוזבות נעלו את הדלת נעול היטב לרבים מאחינו ואחיותינו. יהודים רבים אפילו לא מבינים שהדלת נעולה. חשוב מזה, הם לא מבינים שהבית האמיתי שלהם נמצא מאחורי אותה דלת נעולה.
הגישה של האנשים שיש בידם מפתח לא תמיד מתאפיינת בתקווה, מטבע הדברים. על אף שיש הרבה ארגונים שעוסקים בקירוב לבבות בחברה שלנו, רוח הקירוב בעולם הדתי עדיין איננה חזקה מספיק. יש תחושה שאלה שננעלו בחוץ ראויים לרחמים אבל לא באמת לעזרה. הרי הם אלה שאיבדו את המפתח או שכחו אותו, ולכן אם הם ננעלו בחוץ, זאת בעצם הבעיה שלהם.
האם הגישה הזאת מתאימה לערכי התורה ולאחריות האלקית המוטלת עלינו? זאת שאלה קיומית שראוי לדון בה לפחות.
אם תינעלו פעם מחוץ לביתכם, חלילה, אני מציע לפחות להקדיש מחשבה לשאלה חשובה זו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
