Printer Friendly
צדקה
כשהייתי בארצות הברית שמעתי על סקר בעניין מתן תרומות בחברה הכי עשירה בעולם לקראת סוף "השנה האזרחית". מהסקר עולה שהאמריקני הממוצע תורם לצדקה עשר פעמים בשנה. הסקר לא גילה מה הם סכומי הכסף שנתרמים על ידי אותו אמריקני ממוצע היפותטי. הוא עסק רק במספר הפעמים במהלך השנה שהוא נתן כסף למטרות צדקה.
מספר הפעמים המועט של מתן צדקה בסקר עומד בניגוד חריף למצב שקיים בחוגים יהודיים דתיים בישראל וגם בתפוצה. ביום ראשון ממוצע במונסי, לפי מיטב זיכרוני, אנשים נתנו עשר תרומות ביום אחד. בקהילות שביקרתי בהן בארה"ב בזמן האחרון, אני יכול להעיד שהמצב לא השתנה כלל וכלל.
התלמוד אומר לנו "צורכי עמך מרובין". התורה עצמה מזהירה אותנו ש"לא יחדל אביון מקרב עמך". לכן ברור שמתן צדקה הוא מאפיין קבוע בחיים של כל יהודי דתי. מי ייתן וכולנו נזכה להימנות על הנותנים ולא על המקבלים.
באלפי שנות ההיסטוריה שלנו הפך מתן קבוע של צדקה לנורמה ולערך מרכזי בחיינו. שוב, אני לא מדבר על הסכומים שנתרמים לצדקה. הסכומים האלה משתנים, ובצדק, מאדם לאדם וממטרה למטרה. אני מתייחס לתדירות מתן הצדקה, להרגל לתת שוב ושוב ושוב. בהשקפת העולם היהודית זה המבחן האמיתי של הצדקה ושל הנתינה.
על אף שאין לי הוכחה בדוקה לכך, אני משוכנע שהיכולת לתרום באופן סדיר קשורה לקיום מצוות התורה. הניסיון האישי שלי מחזק את הטענה הזאת. אנשים שזקוקים לעזרה פונים תמיד לחפש אותה בשכונות של יהודים דתיים. העולם היהודי הדתי יצר מערכת מורכבת של ארגוני צדקה וגמילות חסדים לנזקקים. המערכת הזאת כוללת מאות אגודות שמשאילות ציוד בחינם, שמספקות סיוע רפואי, שמקיימות תוכניות לרווחה חינוכית, שמסייעות לזוגות צעירים להינשא ועוד אינספור שירותים ומעשי חסד אחרים. על אף שלא פעם יש גם סיוע ממשלתי במצבים כאלה, רוב רובם של ארגוני הצדקה האלה ממומנים על ידי אנשים פרטיים ועל ידי הקהילה כולה, לא רק העשירים שבה.
ראיתי קבצנים שחלקו את התרומות הדלות שהם קיבצו עם אנשים אחרים שמזלם האיר להם פנים פחות. התלמוד מצדיק אפילו מתן צדקה לרמאים ולנוכלים שמנצלים את נדיבות לבנו באומרו "בואו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם, היינו חוטאים", מפני שאלמלא היו אנשים שהיינו חושדים שהם רמאים, לא היה לנו תירוץ להימנע מלקיים את חובתנו ולתת צדקה. התורה תמיד תובעת מאתנו לטעות לצד הטוב והחמלה. אסור לנו להתחרט או להצטער על מתן צדקה או סיוע.
בחברה המאורגנת מדי שלנו, אנשים רבים לא נותנים צדקה ישירות לנזקקים. הם תורמים בעיקר לארגונים גדולים שאחראים לחלוקתה. הארגונים האלה חיוניים וחשובים, ומרביתם עושים את עבודת הצדקה שלהם בתבונה, ביושר וביעילות. עם זה, למתן צדקה מסוג זה אין פנים ואין רגש, ואין בו פן אישי, במידה רבה. נתינה כזאת גם מגבילה את מספר הפעמים שאדם נותן. הרמב"ם מציין שמוטב לתת חמישה שקלים לעשרה עניים מלתת חמישים שקלים לאדם אחד. סכום הצדקה לא משתנה, אבל כשאדם נותן עשר פעמים, הוא מאמן את ידו בנתינה, ולכן שריר הצדקה שלו לא יתנוון עם הזמן.
התורה גם רצתה שיהיה לנו קשר אישי עם העני והנצרך. ההלכה דורשת מאתנו לא רק לתת צדקה אלא גם אומרת לנו איך לתת צדקה. מילה טובה או חיוך גם הם חלק ממעשה הצדקה. לאנשים שנותנים צדקה כחלק משגרת חייהם קל יותר להתגבר על רגש טינה או תחושת ניצול. כדי שמתן הצדקה יועיל לנותן לא פחות מאשר למקבל, הוא צריך להיות חלק קבוע ומתמשך בחייו ובמעשיו של האדם.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
מספר הפעמים המועט של מתן צדקה בסקר עומד בניגוד חריף למצב שקיים בחוגים יהודיים דתיים בישראל וגם בתפוצה. ביום ראשון ממוצע במונסי, לפי מיטב זיכרוני, אנשים נתנו עשר תרומות ביום אחד. בקהילות שביקרתי בהן בארה"ב בזמן האחרון, אני יכול להעיד שהמצב לא השתנה כלל וכלל.
התלמוד אומר לנו "צורכי עמך מרובין". התורה עצמה מזהירה אותנו ש"לא יחדל אביון מקרב עמך". לכן ברור שמתן צדקה הוא מאפיין קבוע בחיים של כל יהודי דתי. מי ייתן וכולנו נזכה להימנות על הנותנים ולא על המקבלים.
באלפי שנות ההיסטוריה שלנו הפך מתן קבוע של צדקה לנורמה ולערך מרכזי בחיינו. שוב, אני לא מדבר על הסכומים שנתרמים לצדקה. הסכומים האלה משתנים, ובצדק, מאדם לאדם וממטרה למטרה. אני מתייחס לתדירות מתן הצדקה, להרגל לתת שוב ושוב ושוב. בהשקפת העולם היהודית זה המבחן האמיתי של הצדקה ושל הנתינה.
על אף שאין לי הוכחה בדוקה לכך, אני משוכנע שהיכולת לתרום באופן סדיר קשורה לקיום מצוות התורה. הניסיון האישי שלי מחזק את הטענה הזאת. אנשים שזקוקים לעזרה פונים תמיד לחפש אותה בשכונות של יהודים דתיים. העולם היהודי הדתי יצר מערכת מורכבת של ארגוני צדקה וגמילות חסדים לנזקקים. המערכת הזאת כוללת מאות אגודות שמשאילות ציוד בחינם, שמספקות סיוע רפואי, שמקיימות תוכניות לרווחה חינוכית, שמסייעות לזוגות צעירים להינשא ועוד אינספור שירותים ומעשי חסד אחרים. על אף שלא פעם יש גם סיוע ממשלתי במצבים כאלה, רוב רובם של ארגוני הצדקה האלה ממומנים על ידי אנשים פרטיים ועל ידי הקהילה כולה, לא רק העשירים שבה.
ראיתי קבצנים שחלקו את התרומות הדלות שהם קיבצו עם אנשים אחרים שמזלם האיר להם פנים פחות. התלמוד מצדיק אפילו מתן צדקה לרמאים ולנוכלים שמנצלים את נדיבות לבנו באומרו "בואו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם, היינו חוטאים", מפני שאלמלא היו אנשים שהיינו חושדים שהם רמאים, לא היה לנו תירוץ להימנע מלקיים את חובתנו ולתת צדקה. התורה תמיד תובעת מאתנו לטעות לצד הטוב והחמלה. אסור לנו להתחרט או להצטער על מתן צדקה או סיוע.
בחברה המאורגנת מדי שלנו, אנשים רבים לא נותנים צדקה ישירות לנזקקים. הם תורמים בעיקר לארגונים גדולים שאחראים לחלוקתה. הארגונים האלה חיוניים וחשובים, ומרביתם עושים את עבודת הצדקה שלהם בתבונה, ביושר וביעילות. עם זה, למתן צדקה מסוג זה אין פנים ואין רגש, ואין בו פן אישי, במידה רבה. נתינה כזאת גם מגבילה את מספר הפעמים שאדם נותן. הרמב"ם מציין שמוטב לתת חמישה שקלים לעשרה עניים מלתת חמישים שקלים לאדם אחד. סכום הצדקה לא משתנה, אבל כשאדם נותן עשר פעמים, הוא מאמן את ידו בנתינה, ולכן שריר הצדקה שלו לא יתנוון עם הזמן.
התורה גם רצתה שיהיה לנו קשר אישי עם העני והנצרך. ההלכה דורשת מאתנו לא רק לתת צדקה אלא גם אומרת לנו איך לתת צדקה. מילה טובה או חיוך גם הם חלק ממעשה הצדקה. לאנשים שנותנים צדקה כחלק משגרת חייהם קל יותר להתגבר על רגש טינה או תחושת ניצול. כדי שמתן הצדקה יועיל לנותן לא פחות מאשר למקבל, הוא צריך להיות חלק קבוע ומתמשך בחייו ובמעשיו של האדם.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
