Printer Friendly
מורים
המורים והחינוך נמצאים בחזית החדשות בישראל בגלל השביתה הממושכת של מורי בתי הספר התיכוניים והדירוג המאכזב-משהו של ילדי בתי הספר בישראל במבחנים במקצועות מסוימים. על אף שיש הסכמה שהכסף הוא הבעיה והפיתרון, אני סבור שעל אף שהכסף חשוב לעניין, לב הבעיה טמון בערך עמוק הרבה יותר מזה.
באווירה ששוררת בחברה הישראלית החילונית היום, ערכי יסוד יהודיים כמעט אינם מוכרים, ועל אחת כמה וכמה אינם מונחלים או נלמדים.
הרמב"ם, באוסף ההלכות הגדול שלו מקדיש חלק שלם להוראה, למורים, לתלמידים ולענייני ידע וחינוך. הכלל היסודי הוא שמורים ראויים לכבוד והוקרה. אדם צריך לעמוד לפני מורו, לדבר אליו בנימוס ואפילו לכבד אותו יותר ממה שהוא מכבד את אביו ואת אמו. התלמוד מתמצת זאת באמירה שההורה אמנם הביא את הילד לעולם הזה, אבל המורה, שמלמדו חכמה, מביא אותו לעולם הבא, לעולם של הרוח, של יצירתיות, של רעיונות, של ערך עצמי וחיי נצח. במובן זה ההוראה עולה אפילו על ההורות. זאת תפיסה שמיד מעוררת בנו כבוד והוקרה כלפי המקצוע.
הוראה מעולם לא היתה מקצוע משתלם בעולם היהודי. שבט שמעון שממנו יצאו המורים והסופרים נחשב לשבט העני ביותר, במונחים כספיים, מכל שבטי ישראל. אך בחברה שלא מודדת הצלחה או כבוד רק בכסף, המחמאה הגדולה ביותר בישראל הייתה לקרוא לאדם מורה. למעשה, התלמוד עצמו מייחס, כביכול, לקב"ה את תכונת ההוראה - "המלמד תורה לעמו ישראל". היהדות רואה במורים אנשים שעוסקים במלאכת קודש.
אבל יחסי מורה-תלמיד הם יחסים הדדיים. לפי הרמב"ם היחסים בין מורה לתלמיד ביהדות הם בעצם יחסי הורה-ילד. המורה צריך לא רק לכבד את תלמידיו אלא הוא גם חייב לאהוב אותם. אהבתו יכולה להיות, לפי הנסיבות, אהבה מחמירה או אהבה רכה וחמימה, אך התלמיד צריך להרגיש שהמורה אוהב אותו. באווירה של אהבה אפשר להשיג הרבה, גם כשהתנאים החומריים אינם מושלמים. אני תוהה מדוע הדרישה הנוכחית של המורים להקטין את מספר התלמידים בכיתות לא חוזקה בדברי התלמוד בבבא בתרא שאומרים שגודל הכיתה לא יעלה על 25 תלמידים למורה. אני לא צריך להיות מופתע, שהרי מערכת החינוך החילונית בישראל התרוקנה ברבות השנים מכל ערך יהודי או מסורתי.
הצטיינות במתמטיקה ובמדעים אולי איננה מתאימה לכל אדם, אבל לכל אדם מגיע לקבל אהבה והדרכה נכונה בערכי היהדות ומסורת ישראל. אם נלמד את ילדינו שהתנ"ך הוא אוסף של מיתוסים שאין להם שום רלוונטיות להווה, שאלפי שנים של חיים יהודיים בגולה היו בעצם חסרי כל ערך ושהייעוד היהודי להיות אור לגויים מוגבל להיי-טק ולמחקר, יהיה זה מתכון להישגים חינוכיים עלובים, ובסופו של דבר, גם לחברה בלתי מתפקדת.
המורים זכאים לשכר הוגן ולתנאי עבודה הולמים, אך היהדות רואה ערך רב במסירות האישית ובהשקעה של המורה. חינוך הוא עבודת קודש. התלמוד אומר שאין דומה אדם שמשנן את שיעורו מאה פעמים למי שמשנן את שיעורו מאה ואחת פעמים. הצעד הנוסף שאדם עושה הוא תמיד הצעד החשוב ביותר בהשגת ידע, בהוראה ובחינוך בכלל. פוסקי ההלכה הגדולים תמיד הצדיקו את זכות המורים לשבות כדי לשפר את התנאים הלימודיים והכספיים. זה נכון שבעתיים בחברה שלנו היום שבה בתי הספר אינם שולטים בקופה, והממשלה המרכזית החזקה היא זאת שמכריעה בנושאים האלה.
אבל, בסופו של דבר, האחריות של כל הנוגעים בדבר היא לספק לילדים חינוך והשכלה הולמים. המשקעים המרים של הסכסוך הנוכחי לא יתפוגגו בקלות גם כאשר כל הסוגיות ייפתרו ויוכרעו. על זה אמרו חכמינו "איזהו חכם הרואה את הנולד". אם ניישם של חכמת התלמוד ואת ערכי החינוך היהודיים המסורתיים נסייע מאד להעלאת מערכת החינוך שלנו לרמת המצוינות שאליה אנחנו שואפים.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
באווירה ששוררת בחברה הישראלית החילונית היום, ערכי יסוד יהודיים כמעט אינם מוכרים, ועל אחת כמה וכמה אינם מונחלים או נלמדים.
הרמב"ם, באוסף ההלכות הגדול שלו מקדיש חלק שלם להוראה, למורים, לתלמידים ולענייני ידע וחינוך. הכלל היסודי הוא שמורים ראויים לכבוד והוקרה. אדם צריך לעמוד לפני מורו, לדבר אליו בנימוס ואפילו לכבד אותו יותר ממה שהוא מכבד את אביו ואת אמו. התלמוד מתמצת זאת באמירה שההורה אמנם הביא את הילד לעולם הזה, אבל המורה, שמלמדו חכמה, מביא אותו לעולם הבא, לעולם של הרוח, של יצירתיות, של רעיונות, של ערך עצמי וחיי נצח. במובן זה ההוראה עולה אפילו על ההורות. זאת תפיסה שמיד מעוררת בנו כבוד והוקרה כלפי המקצוע.
הוראה מעולם לא היתה מקצוע משתלם בעולם היהודי. שבט שמעון שממנו יצאו המורים והסופרים נחשב לשבט העני ביותר, במונחים כספיים, מכל שבטי ישראל. אך בחברה שלא מודדת הצלחה או כבוד רק בכסף, המחמאה הגדולה ביותר בישראל הייתה לקרוא לאדם מורה. למעשה, התלמוד עצמו מייחס, כביכול, לקב"ה את תכונת ההוראה - "המלמד תורה לעמו ישראל". היהדות רואה במורים אנשים שעוסקים במלאכת קודש.
אבל יחסי מורה-תלמיד הם יחסים הדדיים. לפי הרמב"ם היחסים בין מורה לתלמיד ביהדות הם בעצם יחסי הורה-ילד. המורה צריך לא רק לכבד את תלמידיו אלא הוא גם חייב לאהוב אותם. אהבתו יכולה להיות, לפי הנסיבות, אהבה מחמירה או אהבה רכה וחמימה, אך התלמיד צריך להרגיש שהמורה אוהב אותו. באווירה של אהבה אפשר להשיג הרבה, גם כשהתנאים החומריים אינם מושלמים. אני תוהה מדוע הדרישה הנוכחית של המורים להקטין את מספר התלמידים בכיתות לא חוזקה בדברי התלמוד בבבא בתרא שאומרים שגודל הכיתה לא יעלה על 25 תלמידים למורה. אני לא צריך להיות מופתע, שהרי מערכת החינוך החילונית בישראל התרוקנה ברבות השנים מכל ערך יהודי או מסורתי.
הצטיינות במתמטיקה ובמדעים אולי איננה מתאימה לכל אדם, אבל לכל אדם מגיע לקבל אהבה והדרכה נכונה בערכי היהדות ומסורת ישראל. אם נלמד את ילדינו שהתנ"ך הוא אוסף של מיתוסים שאין להם שום רלוונטיות להווה, שאלפי שנים של חיים יהודיים בגולה היו בעצם חסרי כל ערך ושהייעוד היהודי להיות אור לגויים מוגבל להיי-טק ולמחקר, יהיה זה מתכון להישגים חינוכיים עלובים, ובסופו של דבר, גם לחברה בלתי מתפקדת.
המורים זכאים לשכר הוגן ולתנאי עבודה הולמים, אך היהדות רואה ערך רב במסירות האישית ובהשקעה של המורה. חינוך הוא עבודת קודש. התלמוד אומר שאין דומה אדם שמשנן את שיעורו מאה פעמים למי שמשנן את שיעורו מאה ואחת פעמים. הצעד הנוסף שאדם עושה הוא תמיד הצעד החשוב ביותר בהשגת ידע, בהוראה ובחינוך בכלל. פוסקי ההלכה הגדולים תמיד הצדיקו את זכות המורים לשבות כדי לשפר את התנאים הלימודיים והכספיים. זה נכון שבעתיים בחברה שלנו היום שבה בתי הספר אינם שולטים בקופה, והממשלה המרכזית החזקה היא זאת שמכריעה בנושאים האלה.
אבל, בסופו של דבר, האחריות של כל הנוגעים בדבר היא לספק לילדים חינוך והשכלה הולמים. המשקעים המרים של הסכסוך הנוכחי לא יתפוגגו בקלות גם כאשר כל הסוגיות ייפתרו ויוכרעו. על זה אמרו חכמינו "איזהו חכם הרואה את הנולד". אם ניישם של חכמת התלמוד ואת ערכי החינוך היהודיים המסורתיים נסייע מאד להעלאת מערכת החינוך שלנו לרמת המצוינות שאליה אנחנו שואפים.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
