Printer Friendly
ירושלים
לפני כמה שנים ביקרתי בסן דיאגו שבקליפורניה כדי להרצות בבית כנסת מקומי. למחרת היום ביקשתי מידידי ועמיתי, הרב של בית הכנסת, ללוות אותי לגבול ארה"ב-מקסיקו לביקורבטיחואנה. התעלמתי מעצתו של הרב שאמר שהביקור יהיה בזבוז זמן והתעקשתי לנסוע לשם.
הרב צדק. בדרך כלל הם צודקים. טיחואנה הייתה מאכזבת מאוד, אבל בדרך חזרה, כשעברתי את הגבול ממקסיקו לארה"ב, התרחשה תקרית שנחרטה בזיכרוני מאז. איש מכס אמריקני-מקסיקני חסון בדק את הדרכון שלי ועצר לרגע. אחר-כך הוא שאל אותי ביראה ותדהמה "אתה באמת גר בירושלים?" כשהשבתי לו בחיוב, הוא הביט בי ואמר, "יש לך מזל גדול שזכית לחיות בירושלים". זה היה רגע של התגלות עילאית בשבילי. אני באמת צריך להרגיש בר מזל על זה שאני גר בירושלים. איש המכס בגבול ארה"ב-מקסיקו אישש לי אמת ברורה, שכמו אמיתות ברורות אחרות בחיים, לפעמים אנחנו נוטים לשכוח.
אני גר במקום מיוחד מאוד בתקופה מיוחדת מאוד. קיבלתי הזדמנות שדורות רבים מאבותיי הראויים יותר לא זכו לקבל. אני אמור להתענג על ההזדמנות הזאת, להעריך אותה ולא להתייחס אליה בקלות ראש וכאל דבר שבשגרה. לעבר היהודי יש עכשיו הזדמנות לחיות אתי ובאמצעותי, ולהזדמנות הזאת נלווית גם אחריות.
התלמוד שואל "ומפני מה אין חמי טבריה בירושלים?" "מפני מה אין פירות גינוסר (הגדולים והטובים) בירושלים?" ומשיב: כדי שעולי הרגל לא יעלו לירושלים כדי לאכול את הפירות הטובים או להתרחץ במעיינות החמים אלא יעלו לירושלים למען ירושלים עצמה.
ירושלים היא מוקד המשיכה של עצמה. היא לא מושכת אנשים בגלל פלאי טבע, מזג אוויר מיוחד או סביבה חריגה. היא קדושה, מסתורית, נשמת ההיסטוריה של העם היהודי וגעגועיו.
חז"ל לימדו אותנו שיש ירושלים של מעלה מעל ירושלים של מטה. כדי להעריך את ירושלים באמת ובתמים, אדם צריך להיות מסוגל לראות משהו גם מירושלים של מעלה. כשרואים את ירושלים כנכס נדל"ן, כמקום על המפה, לא רואים אותה כלל ועיקר, ועל אחת כמה וכמה שלא מעריכים את תפקידה בהגות ובמסורת היהודית ובחיי העם היהודי.
הכוח המניע של הציונות, אפילו בצורתה החילונית ביותר, היה הרעב של העם היהודי לירושלים. ירושלים הייתה סוללה רגשית שטענה את התנועה של שיבת ציון במאתיים שנים האחרונות. ירושלים של מטה, על כל פלאותיה ובעיותיה, על גדולתה ומגרעותיה, היא תוצר של ראיית ירושלים של מעלה בעיניים מלאות דמעות ותקווה.
נחמיה בנה את חומות ירושלים בראשית תקופת בית שני כאשר יד אחת עושה במלאכה ויד אחת אוחזת בשלח. אך המדרש מציין שעיניו תמיד היו נשואות כלפי השמיימה, לירושלים של מעלה.
ירושלים וגורלה המדיני אינן נושא בוער בימים אלה. האנשים שטוענים שהם מייצגים את האינטרסים הטובים ביותר שלנו בעניין העיר רואים רק את ירושלים של מטה, כך מסתבר. מרוב מעשיות הם הפכו לבלתי מעשיים בכל מובן. גוף לא יכול להתקיים אחרי שלבו נשבר. מעולם לא היה שלטון יהודי ששקל מרצונו ויתור על ירושלים או על חלק ממנה לטובת אחרים, ובוודאי לא לטובת אויבים מושבעים שמבזים את אמונתנו ולא מכירים בזכותנו להתקיים.
ההתעלמות המוחלטת מירושלים של מעלה, בין אם היא באה מתוך בורות או מתוך אידיאולוגיה, היא זאת שמביאה אדם להתפשר על עצם קיומה של ירושלים של מטה, ירושלים שעלינו לחוש בני מזל על כך שאנחנו שולטים בה.
חבר שלי סיכם את העניין כשסיפר לי את הסיפור הזה על אביו הקשיש שעלה לישראל לא מכבר, בשנה ה-80 לחייו. הבן שיכן את האב בבית אבות נוח ביותר באזור החוף, אבל כעבור חודשיים האב התעקש לעבור לירושלים באומרו: לא חיכיתי 80 שנה כדי לעלות סוף סוף לארץ ישראל ולא לדור בירושלים.
אנחנו חווים את פקקי התנועה, את הרחובות המוזנחים, את הבעיות של חיים בעיר שעדיין מתפתחת. זאת ירושלים של מטה, אבל ירושלים של מעלה מהדהדת בלב ובנשמה, והיא זאת שמעניקה לחיים בירושלים של מטה חשיבות ומשמעות רבה. איך ייתכן אחרת?
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
הרב צדק. בדרך כלל הם צודקים. טיחואנה הייתה מאכזבת מאוד, אבל בדרך חזרה, כשעברתי את הגבול ממקסיקו לארה"ב, התרחשה תקרית שנחרטה בזיכרוני מאז. איש מכס אמריקני-מקסיקני חסון בדק את הדרכון שלי ועצר לרגע. אחר-כך הוא שאל אותי ביראה ותדהמה "אתה באמת גר בירושלים?" כשהשבתי לו בחיוב, הוא הביט בי ואמר, "יש לך מזל גדול שזכית לחיות בירושלים". זה היה רגע של התגלות עילאית בשבילי. אני באמת צריך להרגיש בר מזל על זה שאני גר בירושלים. איש המכס בגבול ארה"ב-מקסיקו אישש לי אמת ברורה, שכמו אמיתות ברורות אחרות בחיים, לפעמים אנחנו נוטים לשכוח.
אני גר במקום מיוחד מאוד בתקופה מיוחדת מאוד. קיבלתי הזדמנות שדורות רבים מאבותיי הראויים יותר לא זכו לקבל. אני אמור להתענג על ההזדמנות הזאת, להעריך אותה ולא להתייחס אליה בקלות ראש וכאל דבר שבשגרה. לעבר היהודי יש עכשיו הזדמנות לחיות אתי ובאמצעותי, ולהזדמנות הזאת נלווית גם אחריות.
התלמוד שואל "ומפני מה אין חמי טבריה בירושלים?" "מפני מה אין פירות גינוסר (הגדולים והטובים) בירושלים?" ומשיב: כדי שעולי הרגל לא יעלו לירושלים כדי לאכול את הפירות הטובים או להתרחץ במעיינות החמים אלא יעלו לירושלים למען ירושלים עצמה.
ירושלים היא מוקד המשיכה של עצמה. היא לא מושכת אנשים בגלל פלאי טבע, מזג אוויר מיוחד או סביבה חריגה. היא קדושה, מסתורית, נשמת ההיסטוריה של העם היהודי וגעגועיו.
חז"ל לימדו אותנו שיש ירושלים של מעלה מעל ירושלים של מטה. כדי להעריך את ירושלים באמת ובתמים, אדם צריך להיות מסוגל לראות משהו גם מירושלים של מעלה. כשרואים את ירושלים כנכס נדל"ן, כמקום על המפה, לא רואים אותה כלל ועיקר, ועל אחת כמה וכמה שלא מעריכים את תפקידה בהגות ובמסורת היהודית ובחיי העם היהודי.
הכוח המניע של הציונות, אפילו בצורתה החילונית ביותר, היה הרעב של העם היהודי לירושלים. ירושלים הייתה סוללה רגשית שטענה את התנועה של שיבת ציון במאתיים שנים האחרונות. ירושלים של מטה, על כל פלאותיה ובעיותיה, על גדולתה ומגרעותיה, היא תוצר של ראיית ירושלים של מעלה בעיניים מלאות דמעות ותקווה.
נחמיה בנה את חומות ירושלים בראשית תקופת בית שני כאשר יד אחת עושה במלאכה ויד אחת אוחזת בשלח. אך המדרש מציין שעיניו תמיד היו נשואות כלפי השמיימה, לירושלים של מעלה.
ירושלים וגורלה המדיני אינן נושא בוער בימים אלה. האנשים שטוענים שהם מייצגים את האינטרסים הטובים ביותר שלנו בעניין העיר רואים רק את ירושלים של מטה, כך מסתבר. מרוב מעשיות הם הפכו לבלתי מעשיים בכל מובן. גוף לא יכול להתקיים אחרי שלבו נשבר. מעולם לא היה שלטון יהודי ששקל מרצונו ויתור על ירושלים או על חלק ממנה לטובת אחרים, ובוודאי לא לטובת אויבים מושבעים שמבזים את אמונתנו ולא מכירים בזכותנו להתקיים.
ההתעלמות המוחלטת מירושלים של מעלה, בין אם היא באה מתוך בורות או מתוך אידיאולוגיה, היא זאת שמביאה אדם להתפשר על עצם קיומה של ירושלים של מטה, ירושלים שעלינו לחוש בני מזל על כך שאנחנו שולטים בה.
חבר שלי סיכם את העניין כשסיפר לי את הסיפור הזה על אביו הקשיש שעלה לישראל לא מכבר, בשנה ה-80 לחייו. הבן שיכן את האב בבית אבות נוח ביותר באזור החוף, אבל כעבור חודשיים האב התעקש לעבור לירושלים באומרו: לא חיכיתי 80 שנה כדי לעלות סוף סוף לארץ ישראל ולא לדור בירושלים.
אנחנו חווים את פקקי התנועה, את הרחובות המוזנחים, את הבעיות של חיים בעיר שעדיין מתפתחת. זאת ירושלים של מטה, אבל ירושלים של מעלה מהדהדת בלב ובנשמה, והיא זאת שמעניקה לחיים בירושלים של מטה חשיבות ומשמעות רבה. איך ייתכן אחרת?
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
