Printer Friendly
חרטה ונוסטלגיה
העולם היהודי החילוני של המאה ה-20 התאפיין בספרות נוסטלגית על שורשיהם של החילוניים
בחיים הדתיים ובחברה של השטטל. לאחר שהפנו עורף לשמירת המצוות ולערכי התורה המסורתיים לטובת העולם החדש של הסוציאליזם, הקומוניזם, הציונות החילונית ופילוסופיות
ואידיאלים אוונגרדיים אז, רבים מהיהודים האלה חשו בשלב מאוחר יותר בחייהם נוסטלגיה,
וחלקם אפילו חשו חרטה, כלפי מה שאבד בקפיצה הגדולה ונטולת המחשבה כמעט לתוך הבטחות
אוטופיות לעתיד וליצירת "יהודי חדש". בחדר השינה של חיים ויצמן ברחובות, המקום שבו הלך
לעולמו, רואים סידור פתוח, שהיה חומר הקריאה האחרון שלו. יצחק בן צבי נהג ללכת לבית הכנסת בקביעות. זלמן שז"ר היה בסוף ימיו יותר חסיד חב"ד מסוציאליסט אידיאליסט. נתן בירנבאום
שהיה בן ארצו של הרצל ונתן לציונות את שמה היה, בסופו של דבר, מגדולי התיאורטיקנים של
אגודת ישראל. ד"ר ברנרד רוול ויתר על הרעיונות המהפכניים שלו ובחר להקדיש את חייו וכישרונותיו לבניית קהילה תורנית באמריקה כמנהל החדשני והנמרץ של הישיבה-יוניברסיטי.
לב קמנב, החבר הבולשוויקי האכזרי של לנין, הוצא להורג ע"י המשטרה החשאית של סטלין
כש"שמע" על שפתיו. יש אינספור דוגמאות אחרות לנוסטלגיה וחרטה בנוף היהודי של המאה ה-20.
מה שמאפיין את חיי כל האנשים שהוזכרו כאן וגם את העולם היהודי בכלל הוא ההיכרות הקרובה
שלהם עם המצוות ועם המנהגים היהודיים, גם אצל אנשים שלא שמרו אותם כלל וכלל. היה להם משהו, שאם רצו, יכלו לחוש כלפיו נוסטלגיה. אך לעולם היהודי החילוני היום אין משאב כזה
שיכול להוליד שינוי לכיוון מערכת ערכים ואורח חיים מסורתיים יותר. אין כלפי מה לחוש נוסטלגיה כי, בעיקרו של דבר, אין בעבר שלו שום ידע יהודי, הערכה כלפי פלאי היהדות או
יציבות מנחמת שמתלווה לחיים היהודיים המסורתיים. המנהיג הציוני הסוציאליסטי בורוכוב
אמר בצער שהם קיוו לגדל דור של אפיקורסים, של יהודים שמורדים במסורת ובתורה מתוך ידיעה, אבל במקום זאת התברר שהם גידלו דור בור ונבער בכל מה שנוגע ליהדות. בעל התשובה הטיפוסי
היום, בישראל וגם בתפוצה, לא בא מתוך תחושת נוסטלגיה וחרטה אלא מעולם של בורות יהודית,
של התבוללות ושל בלבול לגבי זהותו ותכליתו בחיים. תנועת בעלי התשובה היום, על אף שהיא חיונית וחזקה, לא נושאת בתוכה שום זיכרונות נוסטלגיים. בלי שום קשר לשורשים יהודיים רוחניים, הניסיון ליצור "יהודי ישן" מתך היהודי החדש קשה שבעתיים. יש אמנם חרטה בחיפוש
העצמי הזה, אבל, למרבה הצער, אין בו שום נוסטלגיה.
בעולם האורתודוכסי יש הרבה נוסטלגיה. אך מאחר שאנחנו חיים היום 65 שנים אחרי דעיכת
יהדות אירופה, הנוסטלגיה הזאת במידה רבה מלאכותית, לא מציאותית ואפילו דמיונית. היא
נשענת על אגדות אודות אנשים מושלמים, חיי חברה אידיליים וקהילות נפלאות. נוסטלגיה
מלאכותית כזאת מובילה לעתים קרובות לדרישות מופרזות מעולמנו ולדעות מעוותות עליו.
לא פעם יש "התאמה" של האמת ההיסטורית לתקינות הפוליטית של ההווה. לפעמים קשה לנו
להעריך בצורה אמיתית את הבעיות שיש לנו היום בגלל הדבקות הזאת באגדות ובמשלים. לכן
שאלת הנוסטלגיה, היעדרה ולעתים גם קיומה המופרז, היא בעיה קשה בדור שלנו. מערכות החינוך
בעולם היהודי החילוני וגם הדתי רק מחריפות אותה. חלק אחד בעולם היהודי איננו יודע על האגדות
שמוסיפות טעם לחיים היהודיים, ואילו חלק אחר בחברה היהודית מאמין בעיניים עצומות לכל אגדה
וסיפור על העולם והחברה שהיו לנו פעם. העולם היהודי מחולק למחנות, שבאחד אין נוסטלגיה כלל
כי אין לו שום ידע על העבר, ואילו האחר יוצר וממציא חברה, התנהגות ואנשים שכלפיהם הוא חש
נוסטלגיה. אולי נוסטלגיה מוגזמת עדיפה על היעדר נוסטלגיה, אבל אני משוכנע שאם נאמר אמת ונדייק לגבי העבר שלנו, העם היהודי יוכל להתמודד עם הבעיות שלו היום ועם עתידו הלא ידוע
טוב יותר. זה יחסוך מאתנו חרטה בעתיד.
שבת שלום,
הרב דוב בכל ויין
