Printer Friendly
לזכור את העצב
ימים אלו בלוח השנה היהודי הם ימי זיכרון לעצב, ימים של היזכרות במה שאבד לנו ולַעולם עם חורבן בית המקדש והגלות שנכפתה בעקבותיו על העם היהודי. את ימי בין המצרים - שלושת השבועות ובתוכם תשעת הימים - שמגיעים לשיאם בתשעה באב, אנחנו מציינים בהימנעות מכל חגיגה אישית או לאומית, בהימנעות מאכילת בשר ומביצוע רכישות חשובות. אלה הם רק חלק מההלכות והמנהגים שחלים בימים אלה.
זאת תקופה שקטה שמביאה איתה נטל פסיכולוגי והיסטורי כבד. איש איננו שש להיזכר באירועים עצובים. למעשה, אחד הדברים החכמים בנפש האדם הוא היכולת לעדן זיכרונות כאלה ולטמון אותם בתת-מודע כדי שלא יפריעו לנו להמשיך הלאה, כדי שלא נשקע בעצבות או בדיכאון בגלל אירועים ואסונות שחלפו. לכן השכחה נתפסת כברכה. משה עצמו, בדבריו האחרונים לבני ישראל, מזכיר את השכחה כאחת המתנות שהעניק הבורא לבני האדם.
עם זאת, אנחנו מוצאים לפעמים ביהדות, בהלכה ובמעשה, הוראה לוותר בכוונה תחילה על השכחה, להיזכר באירועים עצובים ואפילו להוקיר את עצם התרחשותם ואת הלקח שאנחנו לומדים מהם. יום האזכרה למותו של אדם אהוב, היארצייט, הוא מנהג מקודש בקרב היהודים. זיכרון השואה ופוגרומים איומים אחרים ביהודים בכל הדורות מצוינים בימים מיוחדים בלוח השנה היהודי ואף זכו לתפילות ולאזכור מיוחד. מדוע אנחנו מתעקשים כל כך לזכור דברים עצובים?
התשובה טמונה בדרך שבה היהדות מבינה את החיים עצמם. חיים שאין בהם גם עצבות או אכזבה - במקומות הנכונים - אינם אפשריים בעולם הזה. כשביקרו חכמים את רבן גמליאל ביבנה כשהתאבל על מות אחד מבני משפחתו, הם אמרו שהם חשים הקלה בעקבות המאורע, כי עד עכשיו לא קרה שום דבר רע בחייו, ולכן חששו שמא הוא מקבל את כל השכר על מעשיו הטובים כבר בעולם הזה. אך עכשיו, לאחר שקרה לו האסון הזה, ברור שהשכר על מעשיו הטובים ועל צדיקותו שמור לו לעולם הבא.
החיים, מעצם מהותם, מביאים איתם רגעים של עצב ואסונות. למעשה, היכולת להתמודד עם עצב וקושי הם המבחן האמיתי של הפרט ושל העם. העם היהודי ככלל התחשל באשן של אסונות קשים מנשוא ותמיד ידע להתעלות מעליהם. את הישגיו בכל דור ובכל אתר אפשר למדוד באמת רק על רקע האסונות והעצב שתמיד קדמו להישגים האלה. כששוכחים את העצב, אין דרך למדוד ולהעריך באמת את השמחה ואת ההישג.
אנחנו מסוגלים להעריך את שובם של מיליוני יהודים לארץ ישראל רק אם אנחנו זוכרים באמת את הגלות ואת הקשיים שהיו בה. העובדה שיש כל כך הרבה יהודים שלא מעריכים את התקומה מחדש של עם ישראל נובעת מאובדן זיכרון העצב אצלם ואצל יהודים רבים אחרים.
מכחישי השואה הם שונאי ישראל הגדולים ביותר. יש זיקה ברורה בין שני התהליכים המתועבים האלה.
תקופת הזיכרון העצובה שאנחנו עוברים עכשיו משמשת הקדמה לימים הגדולים והנוראים של ראש השנה ויום כיפור ולשמחה של חג הסוכות שכבר מחכים לנו מעבר לפינה. העובדה שאנחנו מצליחים לשרוד את העצב, להתמודד אתו ולהתאושש רק מחזקת אותנו לקראת הימים החשובים של חודש תשרי שיגיעו בעוד שבועות ספורים בלבד. רק בזכות זיכרון האובדן והתבוסה אנחנו יכולים להגיע להישגים ולניצחונות.
לא פעם חשבתי שזאת אחת הסיבות למנהג האשכנזי לקרוא לילד שנולד על שם בן משפחה אהוב שהלך לעולמו. כשאנחנו זוכרים את אלה שאינם עמנו עוד בגופם אך הם מוסיפים לחיות בדור הבא, אנחנו חשים שמחה, גם אם היא מהולה בעצב. יש בזה הכרה בעבר אך גם נשיאת פנים אל העתיד. זיכרון העצב איננו דבר רע כל כך למרות הכל, כי הוא עוזר לעצב את חיינו, תקוותינו ושאיפותינו. זאת התרופה הטובה ביותר לדיכאון ולעצב תמידי.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
זאת תקופה שקטה שמביאה איתה נטל פסיכולוגי והיסטורי כבד. איש איננו שש להיזכר באירועים עצובים. למעשה, אחד הדברים החכמים בנפש האדם הוא היכולת לעדן זיכרונות כאלה ולטמון אותם בתת-מודע כדי שלא יפריעו לנו להמשיך הלאה, כדי שלא נשקע בעצבות או בדיכאון בגלל אירועים ואסונות שחלפו. לכן השכחה נתפסת כברכה. משה עצמו, בדבריו האחרונים לבני ישראל, מזכיר את השכחה כאחת המתנות שהעניק הבורא לבני האדם.
עם זאת, אנחנו מוצאים לפעמים ביהדות, בהלכה ובמעשה, הוראה לוותר בכוונה תחילה על השכחה, להיזכר באירועים עצובים ואפילו להוקיר את עצם התרחשותם ואת הלקח שאנחנו לומדים מהם. יום האזכרה למותו של אדם אהוב, היארצייט, הוא מנהג מקודש בקרב היהודים. זיכרון השואה ופוגרומים איומים אחרים ביהודים בכל הדורות מצוינים בימים מיוחדים בלוח השנה היהודי ואף זכו לתפילות ולאזכור מיוחד. מדוע אנחנו מתעקשים כל כך לזכור דברים עצובים?
התשובה טמונה בדרך שבה היהדות מבינה את החיים עצמם. חיים שאין בהם גם עצבות או אכזבה - במקומות הנכונים - אינם אפשריים בעולם הזה. כשביקרו חכמים את רבן גמליאל ביבנה כשהתאבל על מות אחד מבני משפחתו, הם אמרו שהם חשים הקלה בעקבות המאורע, כי עד עכשיו לא קרה שום דבר רע בחייו, ולכן חששו שמא הוא מקבל את כל השכר על מעשיו הטובים כבר בעולם הזה. אך עכשיו, לאחר שקרה לו האסון הזה, ברור שהשכר על מעשיו הטובים ועל צדיקותו שמור לו לעולם הבא.
החיים, מעצם מהותם, מביאים איתם רגעים של עצב ואסונות. למעשה, היכולת להתמודד עם עצב וקושי הם המבחן האמיתי של הפרט ושל העם. העם היהודי ככלל התחשל באשן של אסונות קשים מנשוא ותמיד ידע להתעלות מעליהם. את הישגיו בכל דור ובכל אתר אפשר למדוד באמת רק על רקע האסונות והעצב שתמיד קדמו להישגים האלה. כששוכחים את העצב, אין דרך למדוד ולהעריך באמת את השמחה ואת ההישג.
אנחנו מסוגלים להעריך את שובם של מיליוני יהודים לארץ ישראל רק אם אנחנו זוכרים באמת את הגלות ואת הקשיים שהיו בה. העובדה שיש כל כך הרבה יהודים שלא מעריכים את התקומה מחדש של עם ישראל נובעת מאובדן זיכרון העצב אצלם ואצל יהודים רבים אחרים.
מכחישי השואה הם שונאי ישראל הגדולים ביותר. יש זיקה ברורה בין שני התהליכים המתועבים האלה.
תקופת הזיכרון העצובה שאנחנו עוברים עכשיו משמשת הקדמה לימים הגדולים והנוראים של ראש השנה ויום כיפור ולשמחה של חג הסוכות שכבר מחכים לנו מעבר לפינה. העובדה שאנחנו מצליחים לשרוד את העצב, להתמודד אתו ולהתאושש רק מחזקת אותנו לקראת הימים החשובים של חודש תשרי שיגיעו בעוד שבועות ספורים בלבד. רק בזכות זיכרון האובדן והתבוסה אנחנו יכולים להגיע להישגים ולניצחונות.
לא פעם חשבתי שזאת אחת הסיבות למנהג האשכנזי לקרוא לילד שנולד על שם בן משפחה אהוב שהלך לעולמו. כשאנחנו זוכרים את אלה שאינם עמנו עוד בגופם אך הם מוסיפים לחיות בדור הבא, אנחנו חשים שמחה, גם אם היא מהולה בעצב. יש בזה הכרה בעבר אך גם נשיאת פנים אל העתיד. זיכרון העצב איננו דבר רע כל כך למרות הכל, כי הוא עוזר לעצב את חיינו, תקוותינו ושאיפותינו. זאת התרופה הטובה ביותר לדיכאון ולעצב תמידי.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
