Printer Friendly

חלומות

 

בשבת שעברה, אחר הצהריים, שכבתי במיטתי למנוחת שבת מסורתית. ישנתי שינה עמוקה יותר מהרגיל וחלמתי חלום שמראהו נחרת במוחי כל כך עד שהתעוררתי בבהלה. החלום היה על דרשה שעמדתי לתת באותה השבת בבית-הכנסת. התת-מודע שלי שכח לגמרי את העובדה שכבר נשאתי את הדרשה המופלאה לאותה השבת בתפילת הבוקר, כמה שעות קודם לכן. אבל החלום היה כל כך מוחשי, ולכן כשהתעוררתי, הבטתי בשעון. השעון הראה 02:50 אחר-הצהריים, אבל תחת השפעת החלום ראיתי 08:50. קראתי לאשתי: "אני מאחר לתפילה" אשר העיפה בי אותו מבט למוד-סבל שרק נשים הצליחו לשכלל כל כך, ואמרה במתיקות, "השעה רק עשרה לשלוש, ואין לי מושג על מה אתה מדבר."

כשהתנערתי משרעפיי על ידי דבריה הנכוחים, הבנתי שגם כאשר התעוררתי וקפצתי מהמיטה, בעצם עוד חלמתי. הבנתי שוב גם שגבול דק מבדיל בין חלום למציאות. למעשה, לפעמים חלומות הם סימן טוב למציאות יותר מ"המציאות" עצמה.

 
המסורת היהודית מלמדת אותנו שהנבואה מגיעה לבני האדם באמצעות חלומות, והנבואה, כמובן, הופכת בסופו של דבר למציאות.

אנחנו קוראים בתהלים שכאשר ישיב הקב"ה את שיבת ציון נרגיש כחולמים. האמת היא שהעובדה שהעם היהודי שרד יותר מאלף שנים של גלות ורדיפות היא פשוט חלום פרוע. יהודים רבים, ובוודאי "מומחים" לפוליטיקה וליחסים בינלאומיים, חשבו שהחלום על מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל הוא בלתי אפשרי, אך החלום הזה הפך למציאות. היהודים ידעו תמיד בחכמתם לראות בחלומות מציאות ולא רק תקוות מופרכות או מגדלים פורחים באוויר.

במאה ה-18 אפיין רבי נחמן מברסלב את מצב החלום-מציאות הזה שיהודים מאמינים שרויים בו תמיד כשאמר שכל צעד שהוא עושה, הוא לכיוון ירושלים. וזה מה שחסידיו עשו מאות שנים אחר-כך.

יעקב אבינו חלם חלום גדול בדרכו לעתיד לא ברור בבית המיועד-להיות-חותנו לבן הרשע.  אך החלום היה כה אמיתי בעיניו עד שכל חייו הושפעו ממנו. במידה רבה חלומו נשאר החלום והמציאות של צאצאיו עד עצם היום הזה. היהודים מעולם לא ויתרו על חלום שיבת ציון וירושלים, ולא משנה היכן היו או כמה בלתי סביר, ולמעשה, בלתי אפשרי, היה שאותו חלום יתגשם ויהפוך למציאות. אחיו של יוסף לעגו לו באומרם "הנה בא בעל החלומות", אך בעל החלומות היה הריאליסט, הוא, ולא אחיו המעשיים.

אחת הבעיות של העולם היהודי היום, גם בישראל וגם בתפוצה, הוא היעדרם של חלומות גדולים. אנחנו שקועים כל כך במציאות הקשה שאנחנו מתמודדים איתה עד שאנחנו שוכחים לחלום. הפוסט-ציונות גזלה מאתנו את החלום הציוני ואת הבנייה המחודשת של ירושלים מאוחדת מבפנים וחזקה ברוח ובחומר. החילוניות ניפצה את החלומות הגדולים של עם ישראל, את המסורות מסיני ואת הקדושה של התורה, שהיא לבדה שמרה עלינו עד הרגע הזה בסיפור שלנו. המריבות הפנימיות בפוליטיקה נעשו כה עזות וקולניות עד שאנחנו כבר לא שומעים איש את אחיו, ובוודאי לא מאזינים  איש לאחיו. בלי חלומות כמעט בלתי אפשרי להתמודד עם המציאות בתבונה ובבטחה. רק היכולת לחלום ולהאמין בחלומות שלנו ממתיקה את המרירות ומשטיחה את המהמורות שבדרך.

כפי שכל פרט צריך חלומות ושאיפות כדי להתקדם ולהצליח בחיים, גם אומה צריכה חלומות גדולים שתוכל לחלום ביחד ובתקווה. היום המנהיגות צריכה להגדיר את עצמה לפי החלום שהיא מציעה ומציבה לעם. המשימה של עם ישראל, כפי שהיא מוצגת בתורה ובדברי הנביאים - גוי קדוש ואור לגוים וכו' - היא משימה בת ביצוע, אך רק אם נחלום במונחים כאלה ונפעל להשגת היעדים האלה.

 שבת שלום,

הרב דוב ברל ויין